פרשת וארא:
בפרשתנו מתחיל תהליך של גאולת עם ישראל הנתון במיצר תחת מצרים, אולם כבר עם הצעד הראשון הנעשה לקראת הגאולה (פנייתם של משה ואהרון אל פרעה), מידרדר המצב ומגיע לשפל חסר תקדים: כעת, במקום לעסוק בבניה בלבד, על העם לקושש את התבן הדרוש ליצירת הלבנים, בעוד שמכסת העבודה שלהם נותרת בעינה. התעמרויות מסוג זה בוואריאציות שונות מוכרות לנו גם מתקופות חשוכות בהיסטוריה המאוחרת יותר של עם ישראל. אולם גם בגלות מצרים, כן כבאירופה של המאה החולפת, נראה כי התגברות הרע היא אות מבשר לדעיכתו הממשמשת ובאה ולפינוי מקומו לטוב הנולד אחריו.
אומר ה"כלי יקר" (הרב שלמה אפרים מלונטשיץ), "מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יותר ממה שעשה לשעבר זה מופת חותך שקרב קצו", ומוסיף: "בכל יום סמוך לעלות השחר, החושך מחשיך ביותר מן חשכת הלילה, ואח"כ אור השחר בוקע ועולה". כך, בכל היבט של החיים ושל המציאות, הן בחיינו האישיים והן בתהליכים בקנה מידה לאומי ועף עולמי, כל דבר העומד להתבטל מן העולם עולה וגובר עד מאד רגע לפני כניעתו. תבוסת הרע מפנה מקום לטוב ומלמדת אותנו לשאת עיניים בתקווה גם כשנראה כי אין קרן אור אחת לרפואה. כך היה במצרים, יציאה מגלות לגאולה, וכך גם בימינו אנו ובהיסטוריה הקרובה של עמנו. על כך אמר הנביא ישעיהו: לְעֵ֥ת עֶ֨רֶב֙ - וְהִנֵּ֣ה בַלָּהָ֔ה, בְּטֶ֥רֶם בֹּ֖קֶר – אֵינֶ֑נּוּ" (ישעיהו י"ז, י"ד), ונראה כי צדק מי ששורר, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".
No comments:
Post a Comment