VaYakhel Pkudei (5783)

 

*פרשת ויקהל-פקודי*:

 

פרשות-סמוכות אלה מסיימות את ספר שמות, וממשיכות לעסוק במלאכת המשכן. ה' ממנה את בצלאל בן-חור משבט יהודה (שבט המלוכה) ואת אהליאב בן אחיסמך משבט דן (בן בלהה, שפחת רחל) לנצח על מלאכת המשכן, ובכך מרמז שלכל שכבות העם יש חלק משמעותי בבניית המשכן.

כמו בפרשה הקודמת, כי תשא, כך גם בפרשת השבוע, מוזכר הציווי לשמור את השבת באמצע הפירוט על מלאכת המשכן. אברהם יהושע השל אומר שהשבת היא *מקדש בזמן*, בעוד שהמשכן הוא *מקדש במרחב*. קדושת הזמן עולה על קדושת המרחב. חז"ל אומרים שאזכור זה של השבת באמצע פרטי מלאכת המשכן נועד להבהיר שעם כל חשיבותה של בניית המשכן, אסור לעסוק בה בשבת. מכאן אנו למדים ש-39 המלאכות הכרוכות בבניית המשכן (תופר, בורר, זורע, קוצר וכו') הן המלאכות האסורות בשבת והן המגדירות את גדרי האסור והמותר בשבת. מעניין שגם ברמת הרמז, המילה "מלאכה" מופיעה 39 פעמים בתורה, כמו לרמז על כך שאיסורי שבת כוללים את ל"ט מלאכות המשכן.

"עבודה" אינה אסורה בשבת, אך "מלאכה" כן. עבודה (מלשון ע.ב.ד) כמו הזזת שולחנות, הרמת משאות וכו', אמנם אינה ברוח השבת, אבל מותרת. מלאכה (מלשון מ.ל.ך) כרוכה בפעולה יצירתית, בלקיחת חפץ או עצם וביצוע שינוי יצירתי עליו (כמו בתפירה, זריעה, בישול, הבערת אש וכדו'). הפעם הראשונה שהמילה "מלאכה" מופיעה בתורה היא בתחילת ספר בראשית, בסיפור הבריאה: ה' ביצע מלאכתו במשך שישה ימים ושבת ביום השביעי. בניית המשכן משולה לבריאת העולם, וכשם שכל הפרטים בבריאה מתואמים בצורה מתוחכמת להפליא, כך גם במשכן יש חשיבות לכל פרט ופרט ולדיוק שבדברים, ועל כן הפירוט והמקום הרב שמקדישה התורה לעניין זה. הרב פרופ' יונתן זקס אומר שהמשכן מהווה תזכורת מוחשית לשכינתו של ה' במחנה ישראל, וזה לכשלעצמו מהווה מטאפורה לנוכחותו של ה' ביקום כולו. שנזכה לחוות את העולם כך תמיד. חזק חזק ונתחזק!

 

שבת שלום 🌷

 

Ki Tissa (5783)

*פרשת כי תשא:*

 

פרשת השבוע מגיעה בימים טרופים של שסע וקרע בעמנו מבפנים, והתקפות טרור עלינו מבחוץ, ומזכירה לנו עד כמה חשובה האחדות בעם, לפני הכל. הפרשה מציגה את ההוראות שנותן ה' למשה לעשיית כלי המשכן, ובכלל זה מזבח הקטורת. ניתנות הוראות מדוייקות כיצד להכין את הקטורת ומפורטים הסימנים האמורים להיכלל בתוכה. מבין כל הסימנים הללו, ישנו סימן אחד, החלבנה, שעליו אומר התלמוד *"החלבנה, ריחה רע"*. על כך אומר רש"י: "וחלבנה – בושם שריחו רע... ומנאה (ומנה אותה) הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עימנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנין עמנו". שורש המילה קטורת הוא קט"ר. שורש זה חולק שתיים מתוך שלוש אותיות עם השורש קש"ר. אמר האבן-עזרא שכל זוג שורשים שחולקים ביניהם שתי אותיות זהות, יש ביניהם קשר סמנטי, קשר של משמעות. הקטורת, מטרתה קישור עולם החומר עם עולם הרוח, וקישור עם-ישראל עם הקב"ה. כלומר, כשם שהקטורת לא תהיה שלמה וכשרה ללא החלבנה, כך עבודת ישראל את ה' וקשרם אליו לא יהיו שלמים ללא כל חלקי העם, כולל הנידחים והרחוקים ביותר.

רעיון דומה מובע בפרשה זו גם באמצעות מחצית השקל: "כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה - יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל - לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם." המלבי"ם אומר על עניין זה: "כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד, זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם - שאז מפרידים כל איש בפני עצמו ויחופשו מעשיהם, ואז ישלוט בהם נגף, ולתקן זה, ציווה שכל אחד ייתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם, שכל יחיד והוא רק מחצית ולא דבר שלם, וצריך שיצטרף אחר עמו, עד יעשה כדבר שלם...". כלומר: אף אחד מאתנו, כיחידים, אינו מושלם. לכולנו יש חסרונות. אך אם אנו מאוגדים, אנו משלימים ומפצים אלה על חסרונותיהם של אלה, ושום נגף או דבר רע לא יכול לשלוט בנו. 

מי ייתן...

 

שבת שלום 🌷

 

Tetzaveh - shabbat Zachor (5783)

 פרשת תצוה – שבת זכור:

בשבת שלפני פורים אנו קוראים בבית הכנסת את הציווי בדבר מחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח" (דב' כ"ה, י"ז-י"ט). עמלק היה אחד מצאצאיו של עשיו (הנקרא גם 'אדום'), והמן האגגי היה אחד מצאצאי עמלק. מחיית זכר עמלק באה לידי ביטוי בימינו גם בהרעשה הסמלית בעת הזכרת שמו של המן בזמן קריאת המגילה. 

בגמרא (מגילה ו', ע"ב) נאמר: "אמר יעקב לפני הקב"ה, 'רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאוות לבו, זממו אל תפק' - זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם כולו". אמר היעב"ץ (ר' יעקב עמדין): "גרממיא – כמדומה רצונו לומר גרמניא, היא אשכנז שלנו". הגמרא מדברת על אומה בשם 'גרממיא', צאצאי אדום/עשיו, שאילו רק יופק זממם, יחריבו את העולם כולו. הדבר נכתב מאות רבות של שנים לפני מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראה. גם פרשנותו של היעב"ץ לגמרא זו נכתבה כמאתיים שנה לפני המאורעות הללו, ומפליא כוח הנבואה של הטקסטים הקדושים הללו. 

"כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז): על הרצף שבין אמונה וחוסר אמונה, ישראל מסמלת את צד האמונה, את ההישענות על ה' והכרה בכוחו, את חשיבות החסד והנתינה, בעוד שעמלק מסמל את צד חוסר האמונה, את הישענות האדם על כוחו ועוצם ידו, את הישרדות החזק. המלחמה בין שני כוחות אלה באה להכריע בשאלת האמונה בעולם: האם קיים בורא לעולם, או לא? האם האדם הוא ריבון על העולם, או שיש ריבונו של עולם? ואיזה סוג של קיום אנושי וחברה על האדם להקים? המלחמה של שני כוחות אלה עדיין בעיצומה. בתור עם שנבחר לייצג את צד האמונה בעולם, תפקידנו למחות את זכר עמלק - על ידי חיזוק האמונה בא-ל האחד, הליכה בדרכיו (נתינה וחסד, קיום המצוות) ומילוי שליחותנו בעולם – השליחות להוות עדות לכך שיש בורא לעולם.

שבת שלום 🌷