פרשת תצוה – שבת זכור:
בשבת שלפני פורים אנו קוראים בבית הכנסת את הציווי בדבר מחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח" (דב' כ"ה, י"ז-י"ט). עמלק היה אחד מצאצאיו של עשיו (הנקרא גם 'אדום'), והמן האגגי היה אחד מצאצאי עמלק. מחיית זכר עמלק באה לידי ביטוי בימינו גם בהרעשה הסמלית בעת הזכרת שמו של המן בזמן קריאת המגילה.
בגמרא (מגילה ו', ע"ב) נאמר: "אמר יעקב לפני הקב"ה, 'רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאוות לבו, זממו אל תפק' - זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם כולו". אמר היעב"ץ (ר' יעקב עמדין): "גרממיא – כמדומה רצונו לומר גרמניא, היא אשכנז שלנו". הגמרא מדברת על אומה בשם 'גרממיא', צאצאי אדום/עשיו, שאילו רק יופק זממם, יחריבו את העולם כולו. הדבר נכתב מאות רבות של שנים לפני מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראה. גם פרשנותו של היעב"ץ לגמרא זו נכתבה כמאתיים שנה לפני המאורעות הללו, ומפליא כוח הנבואה של הטקסטים הקדושים הללו.
"כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז): על הרצף שבין אמונה וחוסר אמונה, ישראל מסמלת את צד האמונה, את ההישענות על ה' והכרה בכוחו, את חשיבות החסד והנתינה, בעוד שעמלק מסמל את צד חוסר האמונה, את הישענות האדם על כוחו ועוצם ידו, את הישרדות החזק. המלחמה בין שני כוחות אלה באה להכריע בשאלת האמונה בעולם: האם קיים בורא לעולם, או לא? האם האדם הוא ריבון על העולם, או שיש ריבונו של עולם? ואיזה סוג של קיום אנושי וחברה על האדם להקים? המלחמה של שני כוחות אלה עדיין בעיצומה. בתור עם שנבחר לייצג את צד האמונה בעולם, תפקידנו למחות את זכר עמלק - על ידי חיזוק האמונה בא-ל האחד, הליכה בדרכיו (נתינה וחסד, קיום המצוות) ומילוי שליחותנו בעולם – השליחות להוות עדות לכך שיש בורא לעולם.
שבת שלום 🌷
No comments:
Post a Comment